זוכרים את "תנו לפיות לחיות" ואת "אל תשכח לנשום" שנצצו על שמשות אחוריות של מכוניות בפקקים של הבוקר והערב? וגם את "העם עם הגולן", ו"שלום, חבר" ועוד עשרות שהונצחו יפה כל כך ב"שירת הסטיקר" שכתב דוד גרוסמן ושרו "הדג נחש" ב־2004 אתם זוכרים? מאז עברו חלפו יותר מעשר שנים, והסטיקרים עדיין מעטרים את המכוניות של כולנו.

"דִּבְקִית", המילה העברית לסטיקר, נקבעה כבר ב־1960, במילון למונחי משרד כלליים של האקדמיה ללשון, אך משמעותה הראשונה הייתה מעט אחרת. "דִּבְקִית" הייתה מדבקה שצדה האחורי דביק ואין צורך למרוח עליה דבק כדי להצמידה למשטח אחר. בעידן שבו לוחות מודעות פיארו את הרחובות ואיש עם דלי של דבק, מברשת וערימת ניירות מגולגלים מתחת לבית השחי היה איש עם הרבה כוח, היה הבדל גדול בין מדבקה לדִּבְקִית.

ברבות השנים לוחות המודעות נעלמו מן הרחובות כמעט כליל, רובן המכריע של המדבקות הפך לכזה שאין צורך למרוח בדבק, והמילה מַדבקה "בלעה" את הדִּבְקִית. עוד קפיצה בזמן הביאה אל הפרק של "סקס והעיר הגדולה", שבו ברגר נפרד מקארי ברדשואו בעזרת מדבקת "post it". כולנו כעסנו על הפתקית הדביקה אבל לא מצאנו לה שם עברי, ובשנת 2013 הסבה האקדמיה ללשון את ייעוד המילה "דִּבְקִית" כחלופה עברית לסטיקר.

מבולבלים? גם אנחנו. ובכן: הסטיקר הוא דִּבְקִית, והעגולות, הצבעוניות, החמודות, שהילדים מצמידים לכל משטח בבית הן מַדבקות. ואם תשמעו מישהו או מישהי קוראים להם מִדבקות, בחיריק – אל תחששו לתקנו. פה ושם עדיין אפשר לשמוע גננות או מורות ותיקות נעזרות ב"דבקיות" כדי לעטר עם הזאטוטים את היצירות שאחר כך אנחנו ההורים נתהה אם לשמור והיכן.



תגובות פייסבוק