כנראה שחג הפורים מתקרב, כי ביקשו ממני שוב לכתוב למגזין ׳אות אות אות׳. לפני שנתיים שוחחנו כאן על מנהג ׳משלוח מנות׳, ועשינו השוואה (מתחכמת משהו, יש להודות) בין המנהג הקדוּם ההוא לבין עולם העיצוב. למי שהחזיקו את נשימתם במשך שנתיים עד לסקירה אודות המנהג הפורימי הבא בתור - סבלנותכם משתלמת כעת.
היום, קאובואים יקרים ונסיכות־פיות יקרות, אנחנו נשוחח על מנהג 'מתנות לאביונים'. הבה נרענן את זכרוננו אודות ארבעת מנהגי הפורים - (1) קריאת מגילת אסתר; (2) סעודת פורים; (3) משלוח מנות; ו־(4) מתנות לאביונים. ככתוב:
״וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים״ (אסתר ט, כב).
מנהג ׳מתנות לאביונים׳ כשמו כן הוא: מסורת שמעודדת אותנו בחג הפורים לתת למי שאין לו - מה שמכונה ׳צדקה׳ - אפילו יותר מהרגיל. אז על איזה כמות מדובר?
״וחייב לחלק לעניים ביום הפורים - נותן לכל [עני] מתנה אחת או מעות [=כסף] או מיני תבשיל או מיני אוכלים [=מאכלים] שנאמר ׳ומתנות לאביונים׳... ואין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול - נותנים לו״. (רמב״ם, הלכות מגילה, פרק ב).
כלומר, בעוד שבכל השנה מומלץ לנו לבדוק אם מי שמבקש מאיתנו תרומה הוא ׳הדבר האמיתי׳, בפורים ההנחיה היא שנותנים צדקה לכל מי שפושט יד מבלי לפשפש לו בהיסטורי. (טיפ: מי שיש לו קצת זמן השבוע בחמישי־שישי, שיגש לצומת הקרוב לביתו ויפשוט יד. זה עשוי להשתלם). עד כאן לגבי המצווה המקורית, ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו כאו היום;
קיבלתם כבר את העצה - לא לעבוד בשביל קרדיט?
אחת העצות הראשונות שמקבל כל מעצב/ת צעיר/ה בתחילת הקריירה הוא לא ׳לתת מתנות חינם׳, קרי, לא לעבוד תמורת קרדיט בלבד. זה כולל גם את לא ליפול בפח של "את העיצוב הראשון תעשה בחינם, כי יש כאן פתח להמון עבודה בתשלום בהמשך". אפילו להיזהר מבלוטות האמפתיה המתעוררות כשלקוח אומר "אבל אנחנו אביונים" (יותר סביר שהניסוח יהיה: "אנחנו עמותה קטנה ואין לנו תקציב"). אבל אם יורשה לי, נדמה לי שהעניין מורכב קצת יותר.
כן. גם אני בתחילת דרכי (אי־שם בתחילת המילניום) ידעתי לגחך קלות מול הבטחות של הכנסות עתידיות. גם אני שיננתי את מה שהמנטורים שלי לימדו אותי - "עם קרדיט לא הולכים למכולת", או כשלקוח פוטנציאלי טען "אבל זה ממש פשוט" עקצתי בנוסח "אם זה כל כך פשוט, תעשה את זה בעצמך" (סמיילי קורץ). במובנים רבים, הדברים נכונים. עד היום אני מסרב בנימוס ל"אודישנים" של עיצוב שכוללים הבאת רעיונות או סקיצות (מה זה בכלל?!) לפני תחילת התקשרות עסקית, ומציע במקום זאת לארח את הלקוחות הפוטנציאליים לשיחת היכרות אצלנו בסטודיו ולהמם אותם עם נס קפה מהתמי 4.
כפולה מתוך הספר ׳מיוחד כמו כל אחד׳ שעוצב ואוייר על ידי הסטודיו של דב ב"לואו בונו". משמש כספר טיפולי בבתי חולים.
אבל בסימן ימי הפורים האלה, אני מבקש לבחון את העניין מבעד למשקפי ׳ונהפוכו׳. ננסה להבין למה לעתים יש הצדקה, אפילו משמעותית, לעבודה ללא תמורה כספית או עם תמורה מינימלית מאוד. מה שקרוי בלע״ז ׳פרו בונו׳. רגע של לטינית: ׳פרו בונו׳ הוא קיצור של הביטוי pro bono publico, שפירושו ׳לטובת הציבור׳. בהרחבה אנחנו מתייחסים כאן לביטוי הזה לעבודה שנעשית ללא תשלום או בתשלום סמלי, גם כשזאת קצת מתיחה רחבה מדי של המושג כשקוראים לזה עשייה "לטובת הציבור".
אז פרו בונו. לְמה זה טוב (לפעמים)?
הנתינה עצמה
בראש ובראשונה, לפעמים אִיטְס גַ׳אסְט דֶה רַייט תִ׳ינְג טוּ דוּ. לא הכל תמיד קשור לבוטום־ליין של חשבון הבנק, לפעמים זה טוב לנשמה. וכמו במנהג הפורימי של מתנות לאביונים - אפילו מותר לוותר על הבדיקה אם באמת ללקוח הזה יש או אין תקציב מתאים. זה לא סוד שנתינה היא שריר שצריך לאמן. גם לא סוד שהנתינה עצמה מעניקה לנו הרגשה טובה, לעתים יותר מאשר למקבל. וברמז אצטט את פרנק אנדרווד: ״Generosity is its own form of power״ - נדיבות גם היא סוג של כח, שבהחלט אפשר וצריך לדעת מתי להשתמש בו.
תייגו תחת ׳הוצאות פרסום׳
אני לא מכיר הרבה מעצבים (בוודאי לא בתחילת דרכם) שמשקיעים תקציבים משמעותיים בפרסום השירות שלהם (חוץ מאולי כמה פוסטים ממומנים בפייסבוק). בתי עסק בענפים אחרים מוציאים כל העת כספים על פרסום רק כדי שידעו שהם קיימים. אז תודעתית אפשר בהחלט להתייחס לעבודת פרו בונו (או לואו בונו, ראו להלן) כהוצאת פרסום. מובן שזה מצריך לבחור את הפרויקט שאכן יצדיק פרסום, כמו גם לייח״צן את הפרויקט בצורה אפקטיבית.
2015, דוב ליד הלוגו שעלה ללקוח 450 ש"ח
״היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״
אין לדעת מה או מי יהיה הדבר הגדול הבא. אם משהו באינסטינקטים שלכם אומר שזה פרויקט שכדאי להשקיע בו גם כאשר התמורה הכספית עצמה היא מועטה - לפעמים אפשר לזרום עם האינסטינקט הזה. אז נכון שהקילומטראז׳ שהצלחתי להוציא מהסיפור על כך שעיצבתי למובילאיי את הלוגו ב־450 ש״ח לפני 15 שנה (טרוּ סטוֹרי!) לא באמת מחפה על הפוטנציאל הכלכלי שהיה כאן, אבל גם זה משהו.
סופרייז סופרייז - (לפעמים) זה אכן יביא יותר עבודה
זוכרים את ההוא שגיחכתי מולו בתחילת הקריירה כשאמר שהעבודה הזאת בחינם תביא עוד עבודה בתשלום? האירוניה היא, חברים יקרים, שהוא קצת צודק. כן, קורה שעבודה בחינם או בחצי־חינם מביאה יותר עבודה, ואפילו עבודה מעניינת, יצרתית ומכניסה. לעיתים הקרדיט (לא זה שמופיע בגודל 6 פונקט על הפוסטר, אלא קרדיט במובן הרחב של המילה) ישא את השם שלכם למקום שווה. בסיבוב ארוך ומפותל, דווקא לאחר כל כך הרבה שנות ניסיון אני יותר פתוח היום לאפשרות של עבודה ״תמורת קרדיט״ (המרכאות במקור).
צילום מתוך סרטון שנעשה כ"לואו בונו" לפרויקט ׳0202: נקודות מבט מירושלים׳, מתוך רצון לתרום לעיר כסטודיו ירושלמי
ולפני סיום, טיפ: לא חייבים ללכת פרו בונו. לפני מספר שנים למדתי את המונח Low bono, ואני משתמש בו לא מעט. הכוונה היא שבמקרים מסוימים אני מוריד את מחיר הפרויקט (לפעמים בעשרות אחוזים) מאותם טעמים שמניתי לעיל. זה כבר מתחבר לשיקולי תמחור בכלל, ותמחור כידוע היא תורה בפני עצמה - שבשביל לצלול אליה תצטרכו להחזיק את נשימתכם עוד שנה לפחות, עד הפורים הבא...
חג פורים מהמם, ונתינה שמחה!
---
סטודיו דוב אברמסון משלב בין עבודת עיצוב ומיתוג ללקוחות, לבין פרויקטים יזומים בתחום הזהות הישראלית. הסטודיו הירושלמי, המונה כיום שנים-עשר מעצבים, מאיירים ואנימטורים, עסוק בימים אלו בפרויקט ׳היי פייב׳ העוסק בדימוי החמסה, ויוצג בקרוב במוזיאון לאמנות האסלאם.
