צ׳יטוט תערוכת בוגרי בצלאל 2017

אלעד יאנה וירונימוס חזרו מתערוכת הבוגרים של בצלאל, דיברו על זה והחליטו לשתף

היי ירונימוס, מה שלומך? נחתת כבר מהתערוכה בירושלים?
הנני. אז נתכנסנו כאן על מנת לדבר על הפרויקטים שאהבנו מתערוכת הבוגרים של בצלאל 2017. האם חיפשת משהו ספציפי כשנכנסת לתערוכה?
את ההוד וההדר שנילווים למותג בצלאל. טוב, אולי כתבתי את זה קצת בצחוק, אבל כן, אם כבר משקיעים ועולים לירושלים, תמיד כדאי שזה יהיה שווה את זה, ובצלאל עדיין נתפסת כמחלקה הכי טובה לתקש"ח, לא?
אני ממש מסכים איתך; באופן כללי, הבטן שלי עדיין מפרפרת קצת כשאני עולה לירושלים, ואישית, אני תופס את בצלאל כמוסד שמצליח לשמור על הרמה שלו. אני חיפשתי עוד משהו, שאני תמיד מחפש כשאני מבקר בתערוכת בוגרים, וזה שילוב בין לוקאליות לגלובאליות ולעיצוב טוב, כזה שמרים אותנו קצת למעלה, כזה שמאזן בין מסורת לחדשנות, ויש בו עידון.
כן, זה תכלס המוטו שלך בחיים כמעצב מההכרות הקצרה שלי איתך. אבל לעניננו, בוא נדבר קצת על התערוכה באופן כללי ואז נעבור על העבודות הספציפיות שמשכו את תשומת ליבנו יותר. אז אם אני מתחיל, לא לגמרי אהבתי את ההחלטה לערבב בין פרויקטי הגמר לבין עבודות מסכמות מקורסים אחרים. זאת למרות ההסבר שקיבלנו מארז גביש (וממש חימם את ליבי לראות ראש מחלקה מסתובב בבוקר בתערוכה של הסטודנטים שלו) – שפרויקט גמר הוא לא תמיד העבודה הכי טובה של הסטודנט וחבל לקלקל את הרושם האמיתי ממנו, וזה גם הזכיר לי את הפולמוס שעורר עפר כהנא ב'אנטייטלד' לפני כמה שנים. בכל זאת, לי זה עשה ממש בלאגן ואני בטוח שכמה עבודות טובות נעלמו לי מהעין בגלל העומס הרב וחוסר המיקוד. טוב, חפרתי מספיק… מה דעתך?
בוא נתחיל מזה שתערוכת בוגרים היא דבר בלתי אפשרי. זו לא תערוכה של אוצֵר או אמן בוגר ומיושב, זו מין בכחנליה, חגיגה של נעורים ומאמץ מטורף של כשרון־על וחוסר ידע ניהולי, ואחרי המרוץ הזה הם מצליחים לתלות משהו על הקיר. ואז באים המבקרים, חסרי מודעות למלחמה שניטשה על מנת להציג את התערוכה, וגם הם מוכים בסנוורים – הקקופוניה של הצבעים, השפרצות של כשרון וחדשנות לכל עבר. אז תערוכת הבוגרים היא מאמץ על אנושי בלתי אפשרי. לא הפריע לי הערבוב בין עבודות גמר לעבודות שאינן כאלה, הבעיה היתה בגדול אידיאולוגית ופילוסופית.

אוקיי, אז אם להמשיך את הקו שלך לגבי פילוסופיה ואידיאולוגיה, אני חושב שזיהיתי גם שינוי כיוון. או כמו שארז גביש תיאר את זה במילותיו:

זה דור שהוא פחות טיפוגרפי ויותר אימג'־מייקר.

בכל תערוכה מתקבלת תחושה אחרת וברור שיש גם לכל בית הספר אופי משלו, אבל הפעם היתה לי תחושה של פוסט‏־מודרניזם חזק וקצת חסר הכוונה, ושוב יכול להיות שמי שקורא את זה עכשיו חולק עליי לגמרי, אבל בעיני זה היה בולט מאוד - המון רפרנסים של עיצוב גרפי משנות ה־80 וה־90 ומעניין שדווקא העבודות שמצאו חן בעיננו הן לא כאלה. זה גם מוביל אותי לדבר נוסף, המשותף לכל העבודות שבחרנו, אבל קודם נשמע מה אתה חושב על זה.

הפוסט־מודרניזם היה כבד בתערוכה הזו בכמה מובנים - שימוש שרירותי בטיפוגרפיה, טון ביקורתי שמרוכז בעצמו, חיקוי ושילוב שרירותי של כמה סגנונות ולעיתים גם חיקוי של השיח האמנותי העכשווי (אנחנו עדיין בתקשורת חזותית) - זהו השיח שסגור ומשותף לאמן, לגלריסט ולאספן. ההתנהלות הזו נובעת לרוב מתוך החומרים הביקורתיים שהסטודנטים לומדים עליהם, אבל אותי ואותך באמת מעניין דבר אחר לגמרי - אם אפשר לנסח את זה כך: יש כמה סוגי ביקורות: יש את הביקורת השלילית המצביעה על מה שרע, יש ביקורת חיובית, יש ביקורת שמתבטאת באדישות, אבל סוג הביקורת האהוב עליי הוא זה שמצביע על הבעיות וגם נותן מודל בר־קיימא לפתרון. זוהי הביקורת הטובה ביותר.
מסכים איתך לחלוטין. אני חושב שזה קצת גם מה שמשותף לכל העבודות שמצאו חן בעיננו - שהן נוגעות בפן תיאורטי, בעומק מחשבתי קצת מתחת למפני השטח, ואחת מהן גם מנצלת את הפרקטיקה העיצובית לטובת עזרה לסגמנט מיוחד בחברה באופן מאוד אינסטרומנטלי - ואני מוצא אותה חכמה מאוד באופן הזה. אז ממי נתחיל, חביבי?
הבה נתחיל בגופן "תאורמה". זהו גופן שעיצב דניס בונין. אכן, תווי פניו נאים מאוד. הוא מסקרן אותי מאוד, למרות שקשה לי לשפוט אותו על קצה המזלג. צריך להשתמש בו בכדי להבינו באמת. ההנחה העומדת בבסיס עיצוב הפונט היא הנחה שמקורה ביוון הקדומה, והתגלגלה לנצרות, לרנסנס, לנאורות, ועד לימינו. ההנחה היא שישנן פרופורציות מושלמות לכל דבר (גלגול של המטאפיזיקה של אפלטון), ורק אם נשכיל לגלות את סודותיו, ניצור דבר שהוא מושלם ונגלה את סודות היקום שברא האלוהים, אשר מדבר אלינו במתמטיקה. הבעיה היא שפונט לא נשפט רק לפי מידות מושלמות. מאחר ואנחנו יצורים לא מושלמים, כך גם היצירות שלנו צריכות להיות לא מושלמות כדי שנוכל להשתמש בהן. בגופנים זה עניין אופטי.

אני רוצה לתקן אותך על פי מה שכתוב על הפרויקט בעמוד הפייסבוק של המחלקה:

ישנה אַקְסיּוֹמָה האומרת ששימוש הולם בנתונים המיוחדים של פרופורציית חתך הזהב עשוי לעזור לאמנים לבנות קומפוזיציה "יפה", הודות לכך שחתך הזהב מאפשר חלוקה א־סימטרית, אך מאוזנת ומתמשכת, המאפשרת לשמר מתח במסגרת כוללנית מאוזנת (הרמונית) ולהעניק ליצירה תחושה של תנועה וחיים. בתקופת הרנסנס הוא קיבל את הכינוי "הפרופורציה האלוהית".

הכיון הוא אכן נוסחה מתמטית עילאית וכן, מדובר על לעצב כמו רובוט על־פי מספרים ובזה אני מסכים איתך לגמרי. לי זה הזכיר בעיקר את הפונט של לואי ה־14, ומעניין אם דניס כיוון גם לשם. קראו לו "הרומאי של המלך" (Romain du Roi) והוא עוצב על פי בקשתו של המלך לטובת בית הדפוס המלכותי בפריז. מדובר על תחילת תקופת הנאורות, עריכת האנציקלופדי, שלמעשה ריכזה לראשונה את כל המדע המוכר אז לעולם המערבי, והתבקש שגם הפונט איתו מדפיסים את הספר יהיה מושפע ממדע. ואכן, הטיפוגרף הצרפתי פיליפ גארנדז'ן (Philippe Grandjean) מתבקש לעצב על פי מטריצה מתמטית מרובעת של 8 על 8 וכל ההתעסקות בפונט היא אופטית מתמטית עד לנקודת חיתוך אבני הדפוס שקצת מעדנות את הפינות בדומה לעבודה של דניס, אבל אני חושב שנעבור הלאה, לעבודה על ספר היצירה שאהבנו. מה אתה חושב עליה?

קודם־כל עניינת אותי עם הגופן הצרפתי־רומאי, אבל נמשיך הלאה. הפרויקט של ספר היצירה שעיצב משה רוזנשיין מעניין אותי מכמה מובנים. איך אפשר לקחת טקסט כל כך צפוּן, כל כך חידתי, טקסט עם רבדים של משמעויות (פשט, רמז, דרש, סוד) ולהציג אותו בפלטפורמה שהיא ההיפך הגמור מהעולם שממנו הוא בא: זורם, שקוף, מגיב, כמעט חי, כמו הבריאה עליה הוא מדבר. ישנן כמה וכמה שאלות שעולות מהפרויקט הזה. העניין הראשון הוא שהפלטפורמה של הטאבלט היא "נייטראלית" - אין לה את המטען הדתי שיש לספרי הדת, וגם לא המטען החילוני הנועז שיש למדיה כמו טלוויזיה. זו פלטפורמה חדשה לגמרי, ולכן ההתנגשות בין שני העולמות האלו אולי מבטאת את ה'צייטגייסט' (רוח התקופה) להוציא לאור, לשתף, לחלוק. שאלה בעייתית נוספת היא השימוש בדימויים. הפרויקט מציג מספר דימויים גיאומטריים וטיפוגרפיה בעלת מראה מכאני, ומאוד שונה מכל מה שמזכיר את העולם הקבלי. ברגע שהוא מכניס דימויים, כמו האיש מתחת לעץ שצומח במעין אי תלת־ממדי, יש פה אולי שבירה של הנייטראליות הזו. מה דעתך? 

תראה, בתוך המערכת האורתודוקסית ידועות שתי אנקדוטות מענינות לגבי הספר הקבלי הזה. האחת היא שכתיבת ספר היצירה מיוחסת לאברהם (למרות שעריכתה וגיבושה היו בין המאה השנייה לפני הספירה למאה השנייה לספירה) וזה זרק אותי מאוד חזק למקומות קדומים - שוב, בדומה למה שאמרת לקו העתידני שמופיע שם, אבל זה גם הזכיר לי את 'הגולם מפראג', שיצירתו גם מיוחסת לצירופי שמות הקב"ה שמופיעים בספר היצירה, בהם השתמש המהר"ל מפראג כשיצר אותו.
זה לקח אותי לכיוון של יצירת דימוים, גופים תלת־ממדיים וצבעוניות שלא תמיד התאימה לי בתוך העבודה האמורה. אבל, וזה אבל גדול וחשוב - ספרי קבלה היו גם השפעה מאוד גדולה על התגבשות המדע המודרני (היית מאמין?למשל, ניוטון כתב מאמר על המשמעויות הפיזיקליות של שמות הקב"ה בקבלה) ולכן מאוד התאימה לי הסקאלה ובניית המרחב המאוד עתידני הזה. בכל מקרה, אהבתי מאוד את האומץ להתעסק בנושא כל כך לא סקסי או לא נגיש ברמה היומיומית, ולנסות להפוך אותו לכזה באמצעות כלים ויזואלים של מעצב גרפי. עבודה דומה אפשר לראות בסרטוני הפילוסופיה של נטע חיים. מה אתה חושב עליהם?

אה! תענוג. אני בדרך כלל לא צופה בסרטונים או בעבודות אינטראקטיביות בתערוכות, מכיוון שצריך יכולות קשב וריכוז שבדרך כלל יש לנו רק בבית, מול המחשב או הלפטופ. אבל העבודה הזו בהחלט משכה תשומת לב. בגדול, מה שנטע חיים עשתה הוא מבורך. אני התוודעתי לתענוגות הפילוסופיה בשלב יחסית מאוחר, וזה היה מתוך שיחות. השיטה שלה - לאפשר לאנשים "לטעום" את הרעיונות המעניינים בתקופתנו באמצעות סרטונים מהירים, אסתטיים וקלים לעיכול - מאוד חכמה ומתאימה לרוח התקופה. הסרטונים לא רק מסבירים בקול ובמילים את הרעיונות כמו ה"סימולקרה" של בודריאר, הם גם מצליחים שלא להיקלע לפתרון הנדוש של איור או סרט אנימציה של הטקסט. הווידאו מראה לנו את הרעיון בצורה מתוחכמת, שאפילו גורמת לנו להריץ את הסרטון עוד כמה פעמים על מנת לחבר את הרעיון המדובר לרעיון המוסרט. ועדיין, לא צריך להיות גאון בשביל לצפות בו.

בהחלט התמגנטתי למסכים ברגע שראיתי אותם בדיוק מאותה סיבה. מאוד משמח אותי שמעצבת גרפית קוראת לעמקות מחשבתית ועוד עושה את זה בצורה חכמה ונגישה. אני דווקא שמתי לב היטב לבחירה שלה בסגנון הגרפי המשתמש ב־Readymade - הזרם האומנותי שהתחיל את השימוש בחפצי היומיום באופן קונספטואלי כמו במקרה של המשתנה של דושאן. הזרם האמור היה מין ערוץ מתוך קבוצת הדאדא בתחילת המאה הקודמת, שפשוט גיבש את הקריאות הפילוסופיות של חברי התנועה למיצגים אומנותיים מאוד נגישים באמצעות חפצים שכבר היו מוכרים להמון - הרדי־מייד. והנה נטע, שאין לי מושג אם הייתה מודעת לזה - עושה בדיוק אותו הדבר! לי זה חימם את הלב. אבל מה שבאמת ריגש אותי הייתה העבודה המאוד חברתית - אפליקצית גים לתיקון גמגום. נקרא קודם מה יש לך לכתוב עליה.

אין לי מה להוסיף בנוגע למה שכתבת, ולכן אני שמח לרדת מהעננים הפילוסופיים אל המציאות בשטח. יש עולם שלם בחוץ של אנשים שזקוקים לעזרה, ופה יש לנו עולם של יזמים שיכולים לפתור את הבעיות השוחקות של החיים. הנה סטודנטית שמעצבת פרויקט יפהפה, נחבא אל הכלים בתערוכה, שממש יכול לעזור לאנשים. במובן הזה, אני חושב שהאפליקציה הזו עונה על רוב הקריטריונים שאני מחפש בעבודה טובה. התקשיתי להבין את הכל, ואולי היה כדאי להוסיף כמה פוסטרים שיסבירו בגדול את השימושיות (ובדיוק לענות על חוסר הקשב והסבלנות של מבקרים כמוני, לפרויקטים שמצריכים זמן). אני בטוח שאתה תוכל להסביר לי למה הפרויקט הזה הוא פרויקט טוב, בגלל מה שחשוב בו - לא רק האסתטיקה הטובה, אלא חווית המשתמש והאפקטיביות שלו.
אני מכיר שני אנשים שקרובים אליי המתמודדים עם בעיית גמגום, ושניהם אנשים מצליחים שהגיעו לעמדות מפתח. לכן, אני מכיר יחסית מקרוב את הבעיה, והפרויקט צד את המבט שלי די בקלות. שתי נקודות משכו את תשומת ליבי: הראשונה היא עצם הניסיון לעצב וליזום פתרון כל כך משמעותי לאנשים שזקוקים לו נואשות. אני לא מכיר שום ניסיון כזה, בטח לא ברמה כזאת, ומניסיוני אני יכול לומר שבתור ילד בן עשר עם בעיית דיבור אחרת אצל קלינאית תקשורת, התרגולים האלה יכולים להיות הכי משעממים בעולם. עצם הבחירה של סתיו בנושא כזה לפרויקט גמר וההתמודדות המלאה שלה - אפליקציה שלמה - מראים על בשלות משמעותית של מעצבת גרפית. הדבר השני שגם מאוד מענין אותנו זה האפיון המאוד טיפוגרפי שלה. המחשבה של מעצבת גרפית שגמגום הוא קודם כל אותיות מטושטשות, ממש הדליק אותי! העמימות הצורנית הזו גם זלגה לכל שאר העיצוב ואני חושב שיש פה משהו אינטואטיבי שעובד לא רע - למרות שלדעתי יש עוד לא מעט מה לשפר בגרסת הבטא שתצא לציבור, עם הכסף שאני בטוח שיגיע בקרוב מהיזמים שיגלו אותה. בקיצור נהניתי מאוד. אז לשנה הבאה בירושלים הבנויה?
רגע לפני שמסיימים, רציתי להוסיף כמה דברים: האפליקציה הזו נותנת לך טקסט לקריאה, מקשיבה לקריאה שלך וגם "הולכת" איתך ונותנת לך ניקוד. זהו הרעיון שנקרא "gamification" והוא מאפשר להפוך תהליכים קשים לביצוע, לתהליכים מהנים שיוצרים מחויבות. הדבר השני שמאוד רציתי לציין ולשבח הוא עיצוב התערוכה, וכוונתי לשלט הכניסה עם הכיתוב "וילה וג'ונגל". הטקסטים עוצבו עם הפונט החדש התלת־לשוני "אברהם" שעיצב דניאל גרומר. ההרמוניה בין השפות השונות הייתה מעודנת, ולטעמי הגופן הזה עוזר להעלות את רמת העיצוב בארץ ופותר בעיות בטיפוגרפיה תלת־לשונית. כל הכבוד לדניאל גרומר וגם לקובי לוי שעיצב את התערוכה. דבר אחרון שאפשר להגיד זה שנדמה שמה שהופך מעצב.ת לטוב.ה לא השתנה הרבה בעיקרו - פתרון בעיות, הנגשה, והכוונה למציאות טובה יותר. זה בדיוק מה שחיפשנו היום, וגם מצאנו.
מסכים איתך לגמרי, וכמו שכבר אמרנו למעלה, שמחתי לראות שיש כאלה שגם לא מפחדים לקפוץ למים העמוקים. נתראה בטיול הבא…


תגובה אחת על תערוכת בוגרי בצלאל 2017

תגובות פייסבוק