שלטים חדשים לפניך: על שילוט ומגדר בנוף העירוני

המרחב הציבורי משתנה ללא הרף. כבישים מורחבים, מגדלים קמים, שבילי אופניים נסללים. שינויים אלו הם חלק בלתי נפרד ממארג החיים העירוני. על רקע זה בולטת בחריגותה העובדה שחרף השינויים במרחב העירוני, הפיקטוגרמות שבתמרורים ובשילוט הרשמי (שלטי הוריה, הכוונה ואזהרה המוצבים על ידי הרשויות) נותרו כשהיו מאז שנכנסו לשימוש, החל במחצית הראשונה של המאה העשרים. קיים פער משמעותי בין האייקונים המופיעים בשלטים לבין הסביבה בה הם מוצבים. כך למשל אפשר למצוא (בתמונה 1) ברחוב דיזנגוף בתל־אביב תמרור ״אין כניסה לאופנועים״ שהצללית המופיעה בו, המתארת אופנוע ורוכבו, זהה לזו שצוירה בשנות הארבעים, לפי החלטת האו״ם (ג׳נבה, 1949). בעוד הסביבה משתנה הפיקטוגרמות תקועות בעבר. בקיבעון זה הן מנציחות תפישה שמרנית, המתבטאת לא רק באופן בו הן מסוגננות מבחינה גרפית, אלא במיוחד בתבנית חשיבה פטריאכלית־אנדרוצנטרית, זאת אומרת, כזו הרואה בדמות גבר דמות מרכזית, שנחשבת כ״כל־אנושית״. הבעיה העולה מייצוג כזה, היא שבסיסו עומדת תפישה המכשירה ומנציחה הדרת נשים.

תמונה 1: תמרור ״אין כניסה לאופנועים״, רחוב דיזנגוף, תל־אביב

העובדה שנשים מודרות מהמרחב הציבורי אינה חדשה, כך שאין זה מפתיע שגם מערכות שילוט תורמות את חלקן לכך. במשך שנים רבות היא הוטמעה בשפה החזותית בשלטים והתקבעה כתפישה מקובלת ואף טבעית. במשך שנים רבות התרגלו נשים להתעלמות גורפת. הדמויות בתמרורים ובשלטים הן דמויות גבריות ואם לעיתים רחוקות מאוד ישנה דמות אישה, היא מופיעה בתפקיד אורח.

דוגמא לכך ניתן לראות בתמונה 2, המציגה אוסף תמרורים הפזורים ברחבי תל אביב, כולם מציגים דמויות גבריות. מבין כל מערכות השילוט שנסקרו במחקר שביצעתי במסגרת הדוקטורט שלי בנושא, נמצאה דמות אישה רק בשילוט לשירותים, אשר מזוהה בזכות השמלה אותה היא לובשת. שימוש זה מגדיר הגיון גרפי פשוט לפיו דמות לבושה שמלה שווה אישה ולפיכך כל דמות אחרת שווה גבר. נשאלת השאלה מדוע פיקטוגרמות לא עוברות עדכון, כמו שלטים המוחלפים ומעודכנים באופן קבוע בהתאם לשינויים במרחב הציבורי. איזו הצדקה יש לאימוץ גורף של עיצוב שמרני ומפלה ולהנצחתו במרחב הציבורי?

תמונה 2: אוסף תמרורים הפזורים ברחבי תל־אביב

מבחינה פרקטית אפשר להבין את ההגיון בשימוש בדימויים מוכרים, המבטיחים תקשורת מיטבית. אין זה מפתיע, אם כן, שהייצוג החזותי של מגדר בשילוט מתבסס על מאפיינים סטריאוטיפיים המזוהים כ״גבריים״ ו״נשיים״ כמו פרטי לבוש, תסרוקות, אביזרים ״מגדריים״. אך לבחירה העיצובית יש השלכות ערכיות. ניתן להבחין בבירור כי בבסיס העקרון העיצובי של מערכות שילוט עומדת תפישה בינארית, המתעלמת ממגוון זהויות מגדריות. ההיצמדות לשתי דמויות המייצגות שני מגדרים ובמיוחד השימוש הגורף בדמות יחידה כמייצגת את ״האנושי״, מונעים כל אפשרות לעיצוב מכיל ושוויוני ומנציחים אפליה.

ההיצמדות לשתי דמויות המייצגות שני מגדרים ובמיוחד השימוש הגורף בדמות גברית יחידה כמייצגת את ״האנושי״, מונעים כל אפשרות לעיצוב מכיל ושוויוני ומנציחים אפליה

בנוסף, עם אימוץ הכוונה לגלות רגישות לשונות על כל גווניה, צריך להתייחס גם למגוון תרבותי ואתני. ניסיון כזה נעשה על ידי עיריית ג׳נבה בשנת 2020, כאשר הוכנסו לשימוש שישה תמרורים בהם מופיעות דמויות נשיות שונות (בתמונת הקאבר). במקרה זה הנשים נבדלות זו מזו בבגדים, בתסרוקות, במבנה הגוף. אפיונן הגרפי מרמז על השוני בגילאים (אישה הרה, אישה הנעזרת במקל הליכה) וכן על ההבדל במוצא האתני (אישה עם שיער חלק ואישה בתסרוקת אפרו). על אף הכוונה הטובה, יוזמה זו נתקלה בביקורת. יש שראו בפיקטוגרמות ניסיון מגוחך לייצוג רב־גוניות, אחרים ראו בה מאמץ מיותר שמוטב היה לו הושקע במיזם אחר.

אין ספק כי עיצוב מכיל ושוויוני הוא משימה מאתגרת, והאחריות על כתפי מעצבים ומעצבות היא כבדה. מבחינה פרקטית הפיקטוגרמות חייבות להיות תמציתיות וברורות. מבחינה ערכית יש חשיבות רבה להימנע מעיצוב המבוסס על תבניות חשיבה שמרניות ומקובעות. במסגרת הספר ״תמרורות״ בעריכת טולה עמיר, ובשיתוף עם המעצבת מיכל סהר, ניסינו לאתגר את התפישה המקובלת ולהציע אלטרנטיבות שונות לפיקטוגרמות. בין היתר נעשה ניסיון לאפיין דמויות באופן יותר נאמן למציאות בסגנון שלהן ובתנוחת העמידה. ניתן לראות בתמונה 4 דמויות בהן ישנה התייחסות לשוני במבנה הגוף בין המינים, הלבוש יומיומי, עכשווי והתנוחה בה הן עומדות היא טבעית. במקרה כזה נוצר קשר טבעי ועכשווי יותר בין הפיקטוגרמות לסביבה בה הן מוצבות.

תמונה 4: דמויות נרטיביות המאופינות בלבוש ובתנוחת גוף הנראים לקוחים מחיי היום־יום (עיצוב: מיכל סהר)

בנוסף לניסיון זה עלו מספר עקרונות מנחים לעיצוב אלטרנטיבי לשילוט שגובשו כחלק ממסקנות המחקר שלי. ביניהם: עקרון המגוון, שימוש בחלקי גוף והימנעות מייצוג ה״אנושי״. עקרון המגוון יכול להיות מגולם בפיתוח ״משפחה של פיקטוגרמות״, המופיעות יחד באותו השלט או לסירוגין במספר תמרורים או שלטים עירוניים. קבוצה של פיקטוגרמות יכולה להציג מגוון טיפוסים. עקרון שימוש בחלקי גוף מצמצם את הייצוג האנושי ולכן מקל על הצורך בייצוג מגדרי. מתמונה 5 ניתן ללמוד שסמלי נגישות כבר מעוצבים בצורה זו, המתמקדת באיברי גוף כייצוג ללקות. אם גישה עיצובית זו תקשורתית בסמלי נגישות הרי שהיא יכולה להיות מיושמת בכל סוג של שילוט.

תמונה 5

עקרון ההימנעות מייצוג ה״אנושי״ אינו זר במערכת התמרורים. כבר בתחילת השימוש בתמרורים באמצע המאה העשרים, ובשילוט עירוני עוצבו תמרורים שאין בהם דמות אנושית, כמו למשל תמרור ״אין כניסה״, והם ברורים לכל. בתמונה 6 ניתן לראות עמדת תל־אופן שהוכנסה לשימוש ברחובות תל־אביב ב־2011. עיצוב העמדה אינו כולל דמות אנושית. עולה השאלה האם בכלל יש צורך בדמות אנושית בשלטים, האם דמות אנושית היא הכרחית להעברת מסר השלט? תקשורת חזותית היא תמיד תלוית תרבות ומבוססת על ידע נרכש, ולכן אין מניעה שבליווי קמפיין הסברה תיושם באופן נרחב גישה עיצובית המשוחררת מייצוג ה״אנושי״.

תמונה 6: עמדת תל־אופן

עוד עולה מהמחקר שבכל הקשור להחלטות עקרוניות בעיצוב שלטים עד כה לא הייתה נהוגה מדיניות של ייצוג מגדרי. עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות מתפתחת מודעות כלפי ייצוגים חזותיים של מגדר במרחב הציבורי. בשנתיים האחרונות פועלת בתל אביב תכנית לקידום שוויון מגדרי במרחב הציבורי, במסגרתה נעשה ניסיון לפתח שילוט שוויוני ומכיל ברחבי העיר - התכנית ״עיר שווה״ לקידום נשים ושוויון מגדרי.

הכוונה היא להחיל בהדרגה שילוט שאינו ״נופל״ לתפישה מגדרית בינארית, שאינו עושה שימוש באלמנטים סטריאוטיפיים אלא שואף לתת ייצוג למגוון של תושבי ותושבות העיר. כמי שלוקחת חלק בניסיון זה אני מאמינה שהשינוי קרוב. ההכרה בחוסר השוויון והניסיון לייצר אלטרנטיבה הם צעדים משמעותיים בדרך להשגת השינוי המיוחל. על אף הקושי, אנו מחויבים ומחויבות להשתחרר מתבניות המחשבה המוטבעות בכל אחת ואחד מאיתנו, ולגייס את המיומנויות שלנו ליצירת שינוי אמיתי במרחב.