גיבאווייז ׳תקשיטים׳ של תשעה גופנים עבריים קלאסיים בהשראת הנרי פרידלנדר

״אנחנו לא ועדת קישוט״, מקובל לטעון. עיצוב מטרתו לשרת תוכן, כלומר, כל בחירה של צבע, חומר, פורמט וגופן חייבת להיות מנומקת ועליה לבטא מסר. קישוט היא מילה גסה בתחום העיצוב. אולם קישוטים ועיטורים טיפוגרפיים היו דבר נפוץ ואף מקובל בעיצוב ספרים. ״בשנת תרנ״ט [1898] פרסם הגרפיקן היהודי ש. ידידיה זלנפרוינד בעיתון עברי־הונגרי אורנמנטים [...] מאותיות עבריות״.¹ בתקופת ״בצלאל״ של שץ, תחילת המאה ה־20, מוכרים העיטורים הטיפוגרפיים של יעקב שטארק, ובשנת 1935 פרסם נתן בנציון חבקין את הספר אורנמוגרפיה: שיטה אורנמנטית ליצירת קישוטים באופן מדעי אמנותי – תורת צירופי צורות פשוטות לקישוטים שונים.

תקשיט הרימון מתוך פונט הדסה בעיצוב הנרי פרידלנדר

הפלורון, תקשיט בעברית, הוא דוגמה לסימן המיועד לעטר טקסטים ונהוג להשתמש בו לצורך הפרדה בין פסקאות ולציון סופי־פרקים.² אחד המעצבים הבודדים שהתייחס לסימן זה, היה הנרי פרידלנדר שכחלק ממערכת האותיות של גופן הדסה עיצב את תקשיט הרימון.  למרות הפירוט הרב במאמר ״איך יצרתי את אות ׳הדסה׳״,³ בו מתאר פרידלנדר את תהליך התהוות הגופן, לא מפורטות או מוסברות הסיבות שהובילו אותו לעצב את התקשיט דווקא בהשראת פרי הרימון. אולם ידוע כי הניסיונות של אמנים וגרפיקאים ליצור סגנון עברי מקומי באותן השנים, באו לידי ביטוי באימוץ של מוטיבים שמקורם מן החי והצומח הארצישראלי.⁴

הרימון, בהקשר זה, גם נמנה עם שבעת המינים בהם התברכה הארץ וגם מייצג ביהדות ברכה, שפע, יופי וחוכמה. האמונה העממית טוענת כי ברימון ישנם 613 גרעינים, שהם כתרי״ג מצוות, ומן המקורות ניתן ללמוד שצורתו נרקמה על גלימות הכוהנים ואף הוטבעה על עמודי מקדש שלמה. ניתן, אם כן, להעריך כי המשמעויות הסמליות המגולמות ברימון, הן אלה שהובילו את פרידלנדר לעצב את התקשיט העברי בהשראת פרי זה.

פרויקט התקשיטים, שנעשה במסגרת קורס עיצוב הגופן של אאא בהנחיית אברהם קורנפלד, מבקש להצטרף למסורת זו ולהראות, שקישוט אינו פשע. במסגרת הפרויקט עיצבתי סדרה של תקשיטים בצורת רימונים עבור גופנים נוספים בקטלוג טיפוגרפיה עברית (1980): דוד נטוי, חיים, חיים צר, עדה, הצבי כבד, הצבי חלול, נרקיס, פרנק־ריהל ומרים. תהליך העיצוב כלל הפשטה של צורת הרימון המקורית של פרידלנדר שיצרה מגוון של שלדים והתאמת הסגנון של כל גופן לשלד מתאים.

[1] נתן בנציון חבקין, אורנמוגרפיה: שיטה אורנמטית ליצירת קישוטים באופן מדעי אמנותי. (ירושלים: דפוס ציון, 1935), 4.[2] מרדכי נרקיס, מלון למונחי הגרפיקה (ירושלים: בהוצאת מוסד ביאליק על ידי ועד הלשון העברית, 1937), 40.[3] הנרי פרידלנדר, ״איך יצרתי את האות הדסה,״ בתוך: אות היא לעולם: קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית, עורך: משה שפיצר, (ירושלים: האגודה לאמנות יהודית, תשמ״א), 85-67.[4] יגאל צלמונה ונורית שילה־כהן, ״סגנון ואיקונוגרפיה בחפצי ׳בצלאל׳,״ בתוך: בצלאל של שץ 1929-1906, בעריכת: נורית שילה כהן, (ירושלים: חמו״ל, תשמ״ג), 202-201.

• 
• 
• 
• 
• 

סקיצות מתהליך העיצוב של סתו

הורדת סט התקשיטים

רישיון: ייחוס־שיתוף זהה 3.0