מה זה בכלל עיצוב שוויצרי?

הגיע הזמן לעשות (עוד) קצת סדר בשוויץ ולהסביר אחת ולתמיד למה הלווטיקה וגרידים זה כל כך שוויצרי, ומה עוד יש לממלכת השוקולד להציע לכולנו

מי מאיתנו לא שמע במהלך לימודיו את המושג "עיצוב שוויצרי"? אולי אפילו למדתם על כמה מעצבים מוכשרים מהזרם, אבל בואו רגע ננסה לרדת לעומק, ולענות על השאלה מהכותרת פה למעלה. כשניסיתי לתאר מה העקרונות העומדים מאחורי העיצוב הגרפי השוויצרי, הצלחתי למצוא רק תיאורים שטחיים כמו: מינימליסטי, בלוקי, על פי גריד, פונט סן־סריפי ועוד מספר מושגים כלליים.

יותר מזה, בשביל אנשים רבים, עיצוב שוויצרי משמעו - הגופן הלווטיקה, (Helvetica או Neue Haas Grotesk) שעוצב ב־1957 ע"י מקס מידינגר ואדוארד הופמן. והם גם לא מאוד טועים, בלטינית המשמעות של "הלווטיקה" היא ליטרלי שוויץ. אבל עם כל הכבוד לגופן האהוב, שנוכח בחיינו ולא יישכח לעולם, בעיצוב שוויצרי יש עוד כמה עקרונות מהותיים שכדאי להכיר.

על קצה המזלג - "עיצוב שוויצרי" הוא זרם או סגנון שהתפתח בשוויץ בשנות ה־50 בשני בתי ספר לאומנות במקביל, אחד בציריך (Kunstgewerbeschule) שהובל על ידי יוסף מולר ברוקמן (שמאוד מזוהה עם הזרם), והשני בבאזל (Allgemeine Gewerbeschule) שהובל על ידי ארמין הופמן. שניהם למדו עם ארנסט קלר לפני מלחמת העולם השנייה. אבל רגע, בואו נבין למה הסגנון התפתח בכלל בשנים האלו ומה היה לפניו? הכל התחיל עם המהפכה התעשייתית באנגליה (אנחנו מדברים על סביבות 1920) שהביאה איתה את המודרנה והקוים הנקיים, והיו כאלה שפחות התחברו; ארטס אנד קרפטס, יוגנדסטיל, ואר־נובו, סגנונות אומנותיים ששיגשגו באותם ימים בצרפת, אנגליה וגרמניה - היו בין אלו שרצו למרוד במודרנה ומשכו לכיוון עבודות היד, האישי, סגנון קישוטי שמרפר לימי הבניים, מנקודת מבט פרנסונלית של היוצר.

וכך נולד ה"סגנון טיפוגרפי בין־לאומי" (בתרגום ישיר מאנגלית International Typographic Style) שהכריז בדיוק את ההפך - מודרניות זה השחור החדש! יותר בהירות, צלילות, קריאות והכי חשוב - אימוץ של אתוס שבו עיצוב צריך להיות בלתי נראה עד כמה שאפשר, כאשר כל שארית סובייקטיביות של המעצב צריכה לפנות את מרכז הבמה לכוכב הראשי - התוכן.

 

Berlin, Emil Ruder, 1963 via posterhouse

אוקיי, אבל איך בעצם נראית מודרנה? בין השנים 1914-1940 באירופה שלטו סגנונות כמו סופרמטיזם, קונסטרוקטיביזם, באוהאוס ודה־סטייל (כל אלה שמשחקים עם ריבועים). המכנה המשותף בין כל הסגנונות היה השימוש בצורות גיאומטריות, פונטים סן סריפים והגריד ("מתווה" בעברית צחורה) לאט לאט נכנס ונהיה מנחה עיצובי. בזמן מלחמת העולם השנייה, מעצבים ואמנים רבים ברחו לשוויץ, שנשארה נייטרלית בזמן המלחמה, וכך נוצר הסיר המבעבע שממנו נולד העיצוב השוויצרי.

בפועל, מה שממש ניתן לזהות עם העיצוב השוויצרי של אותם ימים היה השימוש בפריסות א־סימטריות עם טקסט מיושר בבלוקים, גופנים סן־סריפים, שימוש בתמונות במקום איורים, ואל לנו לשכוח חלילה וחס - שימוש בגריד מתמטקי על מנת לקבוע איפה לעזאזל כל דבר מונח. הרבה מהעקרונות האלה נעשו כל כך נפוצים בעיצוב שכבר אי אפשר לקרוא להם "עיצוב שוויצרי". אך עדיין אפשר לדבר ולהרחיב על כמה עקרונות שהחלו שם, ואולי שכחנו מה באמת הכוונה שלהם.

הראשון - כל עבודה מתחילה בגריד. הגריד משמש ככלי מבני, שמאפשר למעצב לארגן את המידע באופן נגיש, הגיוני וברור. יוסף מולר ברוקמן הפיץ את בשורת הגריד בספרו Grid systems – Raster systeme, והשאיר חותם מהותי בעיצוב הגרפי בעולם המערבי (עובדה שעדיין מלמדים ומשתמשים בספרו בכל בית ספר נחשב לעיצוב בעולם).

Josef Müller-Brockmann, via designlab

תמונות במקום איורים. הרבה מהעיצובים השוויצרים אופיינו בשימוש בתמונות שהחליפו את האיורים הקישוטיים והמפורטים של העיצוב הגרפי הקראפטי ממנו סלדו. תמונות הולכות יד ביד עם עם הטכנולוגיה ומתארות את המציאות באופן אובייקטיבי (כביכול) ועוזרות כמובן לתקשר את התוכן באופן מיידי, בהיר וברור. בדרך כלל התמונות עברו מניפולציות שחור לבן והגברת קונטרסטים כדי להפחית פרטים ולהפוך את התמונה לגרפית וחזקה יותר.

Armin Hofmann, 1959, VIA posterhouse

שימוש בפונטים סן־סריפים. לפונטים סריפים יש אופי חזק ולעיתים מיושן, והם אקספרסיבים מידי עבור השוויצרים, לעומתם, פונטים סן־סריפים נקיים ועושים את העבודה החשובה יותר - לתקשר את התוכן. המגבלה של פונטים הסן־סריפים, שלעיתים יתנו תחושה חסרת גיוון והיררכיה, הובילה את המעצבים להשתמש בפונטים עם משפחות משקלים נרחבות, כמו יוניברס, וכך דרך המשקלים ניתן היה ליצור קונטרסט והיררכיה בתוך העיצוב.

Adrian-Frutiger, Univers Font (1954-57) via Eyemagazine

א־סימטריה. אמנם מעצבים שוויצרים התחילו כל עיצוב בגריד כחובה מקצועית, אבל הם עדיין אתגרו את עצמם לייצר עיצוב מאוזן, ואם זאת גם א־סימטרי. סימטריה נראית בטוחה ורוטינית, וא־סימטריה לעומת זאת מייצרת עיצוב דינאמי וגמיש. בעצם הגריד שימש את הקרקע הבטוחה שאיפשרה את משחקי השבירה שיוצרים עניין וזרימה בעיצוב.

Joseph Mueller Brockmann 1955 Zurich Town Hall, via Designishistory

שטח לבן. או לא בהכרח צבע לבן, אלא יותר מרווח שנותן אוויר לנשימה סביב אלמנטים עיצוביים. בנוסף, בכדי לייצר אימפקט חזק וקונטרסט משמעותי בין דימוי לרקע, השוויצרים אימצו שימוש ברקעים חלקים ונקיים.

Poster designed by Emil Ruder for Kunsthalle Basel ( February-March 1952) via Wikipedia

לסיכום, התנועה השוויצרית הובילה את הבסיס לעיצוב כפי שאנחנו מכירים אותו היום באופן מהותי, אבל יותר מכל המאפיינים הויזואליים, האתוס המרכזי של אובייקטיביות, זאת אומרת להעביר את התוכן בבהירות וישירות, עיצוב שהוא צינור להעברת המסר, עיצוב שהוא משרת, ייצר דור חדש של מעצבים: ששמים לב לפרטים, משתמשים בגריד ובהיררכיות בצורה מנגישה ואופן שמיועד לפתור בעיות ולא לקשט.

יחד עם זאת, אני מאמינה שהשוויצרים נכשלו במשימת האובייקטיוביות שלהם. שימוש בתמונה אינו אובייקטיבי לגמרי, ולו רק מעצם הבחירה בה. פונט סן־סריפי יכול לרגש או להכעיס, החלטת המעצב תמיד תשפיע על קריאות ופרשנות הצופה, ואנחנו לא יכולים לנתק את עצמנו מהבחירות ומהעיצובים שלנו. אבל דבר אחד כן אזקוף לזכותם על כך שאולי יצרו את ההפרדה המשמעותית ביותר בין אמנות לעיצוב: קידוש התוכן. דווקא ביטול הסובייקטיביות עד לקצה הקיצוני ביותר שלה, לימד אותנו שאנחנו לא רק מתעסקים באסתטיקה, אנחנו הרבה יותר מזה: אנחנו פותרי בעיות, יוצרים ומעצבים בשביל התוכן ולא בשביל האגו, אנחנו מנגישים, מייצרי היררכיות, אנחנו מתקשרים חזותית, מעבירי מסרים, והכי חשוב, בכוחנו לקבוע מה הצופה ירגיש, יראה או יחווה, וזה הרבה יותר גדול וחשוב מ"לעשות יפה".