אלכס ורוז – סיפור אהבה אנגלי

סיפור אהבה במרחבים ירוקים וגשומים לא מתרחש כאן, המשתתפים בו לא מתהלכים יד ביד כשלצדם מקפץ כלב הפוינטר שלהם, הם אינם נעולים במגפי וולינגטון, והם לא לוגמים תה של אחה"צ באחד מבתי התה הקטנים בפארק.

זהו סיפור אהבה שמתרחש דווקא במרתף דחוס. מואר בתאורת פלורסנט ונושא ריח חזק של עופרת באוויר. המשתתפים הם אלכס קופר ורוז גרנדיף, והמרתף הוא סדנת דפוס הבלט (לטרפרס) בלונדון קולג' אוף קומיוניקיישן – לשעבר לונדון קולג' אוף פרינטינג.

כשאלכס היה סטודנט במחלקה לטיפוגרפיה של המכללה, הוא לקח על עצמו את סידור הסדנה והפיכתה לשמישה אחרי שנים של הזנחה וריקבון. הוא היה בקשר אם ותיקי המקצוע בבריטניה, למד ושיקם את מכונות ההדפסה ואת מגירות האותיות והחל לעבוד שם באופן קבוע. את רוז הוא פגש כשהיתה סטודנטית והשתלמה בטכניקת דפוס הבלט. מאז הם ביחד. אלכס ורוז הם מעצבים נפלאים, הם מעצבים ביחד והם משתמשים במחשב רק בשביל לבדוק דואר אלקטרוני פה ושם.

למזלי, במסגרת לימודיי, יצא לי להכיר לעומק את אלכס ורוז. לאחר שהשתתפתי בקורס מבוא למקצוע, התחלתי לבלות עוד ועוד במרתף הקסום, גם מחוץ לשעות הלימודים המקובלות. ריח אותיות העופרת והעץ, העמידה הממושכת על הרגליים, חווית העיצוב כפעולה פיזית לחלוטין, והשיחות עם הזוג גרמו לי להתמכר לסוג העבודה הזה. מהרגע שהתחלתי לעבוד בסדנה התחלתי לבקר ולנסח מחדש את היחס שלי לטיפוגרפיה ולגריד.

אני חושב שכדי לטפח סיפור אהבה ולהפוך אותו לקשר עמוק יש כמה ערכים שכדאי להפנים. מחוייבות היא אחד החשובים שבהם, להיות מחוייב לבן הזוג שלך, אבל לא רק. להיות מחוייב לעצמך, להחלטה שקיבלת ולדרך החיים שבחרת. רגש הוא הערך השני, כי בלי רגש, אין כמיהה, אין להט וכנראה שאין הרבה אהבה. הערך השלישי הוא סבלנות. סבלנות כלפי בן זוגך, סבלנות כלפי עצמך במצבים מסויימים, וסבלנות כלפי חיי היום־יום, שדורשים את זה. אני חושב שיש עוד המון סוגי אהבה שאינני מכיר, ובטח עוד מספר לא מבוטל של ערכים ותכונות שמתלווים אליהם, אבל בחרתי להתמקד בשלושת אלה, כי אני מרגיש שהעבודה בדפוס הבלט מכילה, מציפה ומשקפת אותם.

מחוייבות

לעומת העבודה בתוכנות עימוד כ"אינדיזיין" – העבודה עם אותיות עץ ועופרת דורשת שינוי גישה. כאשר מחליטים על גריד מסויים, חייבים להתמסר אליו ולהמשיך איתו. אי אפשר להוסיף ולהוריד עמודות, להרחיב ולהצר טורים או לבצע בדיקות וניסיונות באמצע תהליך העבודה. הגריד הוא פיזי, ומורכב מריבועי עופרת שאליו ייכנסו גושי הטקסט ו"יחליפו" חלקים ממנו, כל שינוי שאינו מתוכנן עלול לשבש ולמוטט אותו. כך גם סוג וגודל הגופן – מהרגע שנבחר הגופן לעבודה, רצוי מאוד להמשיך איתו. כל סידור של גוש טקסט בסיסי דורש זמן עבודה רב ולכן להחליף גופן באמצע העבודה משמעותו לעצב את כל מה שכבר עיצבת פעם נוספת. אין החלפות ספונטניות ובדיקות של גופן אחר באמצע העבודה. גם המרחב המצומצם של הבחירה תורם הרבה לריכוז ולהבנה של התהליך. לעומת המחשב שיכול להכיל מאות גופנים, בסדנה ישנם בערך שנים־עשר סוגי גופנים. זה פשוט מדהים לגלות איזה עולם עשיר מתגלה, וכמה איכויות והבדלים ניתן לגלות על סוגי האות כאשר האפשרויות מצטמצמות.

סבלנות

המשוב מהתהליך הוא כל כך איטי, וכך המעצב נדרש לסבלנות ולאורך רוח. מהרגע שמתחילים לסדר את הגריד ועד לקבלת טקסט מודפס יכולים לעבור מספר ימי עבודה, במיוחד עם מדובר בטקסט שנועד לקריאה ולא משמש רק ככותרת. את גושי הטקסט מסדרים בתבנית מתכת שמוחזקת בכף היד ובכל פעם שהיא מתמלאת, צריך להחליק את הגוש לתבנית נשיאה שממנה אפשר לערוך הדפסת ניסיון לפני המיקום על הגריד. (בפעמים הראשונות, ההחלקה עלולה להשתבש וכל הטקסט המסודר עלול להתפרק). ככל שגודל האות קטן יותר כך נדרשת עבודה מאומצת יותר. למשל, כדי לסדר טקסט "יוניברס" בגודל 8 פוינט נדרשת עבודה עם פינצטה מכיוון שהאותיות קטנות וחמקמקות מדי בשביל כף היד. מבחן הסבלנות הקשה ביותר הוא לנקות ולהחזיר את כל האותיות למקומן במגירה בסיום העבודה.

רגש

הרגש נדרש גם בעת הסידור, ההנחה והטיפול באות, ובא לדי ביטי בהדפסה עצמה. בגלל שזהו תהליך ידני ניתן ורצוי לבצע ניסיונות הדפסה רבים ולחוות את איכויות ההדפסה השונות בעזרת הפעלה של קצת יותר או פחות רגש.

סיימתי כעת להדפיס, ואני מתבונן ברוז ובאלכס. הם עובדים ביחד, וגם לחוד. הוא מנקה בטינר קבוצת אותיות שזה עתה הדפיס, והיא מערבבת פנטון להדפסה בעמדה אחרת. הם נותנים זה לזו חופש עיצובי ומרחב עבודה, ועם זאת לא מתביישים להיות ביקורתיים אחד כלפי השנייה. שניהם קפדניים בצורה בלתי רגילה, ובאותו הזמן מאפשרים לטעויות לקרות ולתעל את העבודה לכיוונים שונים. אני בטוח שלמדתי מהם הרבה על עיצוב ועל טיפוגרפיה. ובטח גם על זוגיות.



תגובות פייסבוק